אנדיישה פאריד בוועידת 21 דקות עם פטריציו פאולטי

אנדיישה פאריד בוועידת 21 דקות עם פטריציו פאולטי

YouTube Preview Image

פטריציו פאולטי:

ברוכה הבאה.

היא מדהימה, מה אתם אומרים?

הם כולם שלך ל- 21 דקות

אדיישה פאריד:

תודה פטריציו

בוקר טוב כולם

בוקר טוב גבירותיי ורבותיי

זו היתה כל האיטלקית שלי, אז אתחיל באנגלית.

תודה רבה שאיפשרתם לי את ההזדמנות לחלוק חלק מהסיפורים שלי איתכם היום.

כשהוזמנתי לראשונה לדבר 21 דקות על עצמי הייתי קצת עצבנית, שאלתי את עצמי "האם יש לי מספיק מה לומר משך 21 דקות על 27 שנות חיי?" אבל כיום אינכם יכולים לדמיין כמה מפחיד אותי כאשר אני רואה סימן של 21 דקות כאן ועוד אחד מאחרי ועדיין אני מעזה לדבר.

זו לא רק הבעיה של להיות צעירה, זה בגלל שיש לי כמעט את אותה ההתנסות כל חיי. נולדתי במלחמה. כל מה שראיתי הוא מלחמה. אז היום אין לי מה לומר כאן אלא לחלוק יומן קצר של זכרונותיי העצובים ומה קרה בארצי שגורלה מר כגיהינום.

מהרגע בו פקחתי את עיני ראיתי את הכפר שלי הופך לעיי חורבות בעקבות תקיפה אווירית סובייטית. מהרגע בו יכולתי לשמוע אני שומעת את קולות הפצצות, הטילים, הרובים ואת צרחות הנשים חסרות הישע והילדים היתומים.

לפני שיכולתי אפילו ללכת הייתי שריד של מלחמה, שלא כמו רבים מאנשי הכפר שלי שנהרגו על ידי הפצצות סובייטיות.

הוריי הצליחו איך שהוא להחזיק בי ונשאו אותי על כתפיהם כאשר נמלטו על חייהם והפכו לפליטים באיראן. למרות שהצליחו להימלט, המסע לא היה שמח. משטרת הגבולות האיראני ירתה למוות באחי בן ה- 12 ופצעה את אבי ואחותי. לא היינו המשפחה היחידה שהתאבלה. היו תריסרי אחרים שאיבדו את אהוביהם בדרך לחיים במקום בטוח.

התיישבנו באזור מדברי נידח קרוב לגבול איראן – אפגניסטן, רחוק מעיר כלשהי ומיד לאחר מכן אלפי אנשים הצטרפו אלינו. מחנה זה היה באמת בית קברות חי, היכן שנכח סבל מכל סוג. החלק המזעזע היה חוסר הרחמים   של המשטרה האיראנית כלפי האפגאנים, שיכול להיות בר השוואה רק להתנהגות כלפי עבדים.

במחנה פליטים זה לא היו בית ספר, מתקני בריאות או מים נקיים. אני עדיין זוכרת בעצב את הילדים שמתו לנגד עיני. את מאות הילדים חסרי הישע באותו מחנה פליטים. הייתי אחת מבנות המזל שהועלתה על עגלה לפקיסטן. ילדים אלה ואני יכולנו לפחות לקבל חינוך. עזבתי את הוריי והצטרפתי לכ- 500 נערות בגילי. גרנו בהוסטל במחנה ליד פשאוור בפקיסטן.

ביליתי כמעט 5 שנים מחיי בפקיסטן מבלי לראות את הוריי. בהמשך לזמן זה עברתי למחנה אחר שנוהל על ידי נשים אפגניות מלאות בתשוקה. שם חוויתי חיים אחרים לחלוטין.