21 דקות 2010 ראיון עם לוצ'יאנו מאזטי – הכבוד

21 דקות 2010 ראיון עם לוצ'יאנו מאזטי – הכבוד

אנסה לתמצת את ההרצאה שלי לשלוש-ארבע נקודות, אם אצליח בזה, אם 21 הדקות יאפשרו לי, שמהדהדות פחות או יותר עם השאלות הבאות:

מדוע בחרתי בעבודה מסוימת ולא באחרת?

למה ניסיתי להמשיך בעבודה הזאת ולא נעצרתי אפילו היום כשאני בן שבעים?

ודבר שלישי, מה אגיד מחר לבן שלי, לנכד שלי, לנכדה שלי, כעדות, כאינדיקציה, אולי בצורה מזעזעת כעצה, בעודי יודע כמחנך טוב שאין לתת עצות?

הדבר הראשון הוא זה, פחות או יותר, אני עוסק בפדגוגיה, אני עוסק בחינוך, ולעסוק בחינוך משמעו, בקיצור, לעסוק באנושות.

מי שעוסקים בחינוך צריכים להיות אנושיים, מי שעוסק בילד שבונה את עצמו להיות בוגר, מי שעוסק בצעיר שמתמודד עם בעיות רדומות של עונה שהיא לא מוחלטת, לא מוגדרת.

תחשבו על תקופת הנערות, בתמצית אדם שעוסק באנושות, ולעסוק באנושות משמעו להרגיש את הקסם, את הטעם, אמר קודם פטריציו – הטעם של הקשר, הטעם של המפגש, הטעם של המידות שמרכיבות את עצמן מחדש מפעם לפעם.

ובכן, מי שמחנך או מי שמנסה לעשות מאמץ לחנך, עוסק באנושות, הוא מרגיש בצורה חזקה את קסם המשיכה לבני האנוש, לאדם שלא לוקחים אותו כמובן מאליו, לאדם שלא שמים עליו תווית פעם אחת וזהו, אלא לאדם שיש לגלות כל פעם קצת, לגלות יום אחרי יום.

מחנכת אמריקאית ותיקה ששאלתי אותה מהי ההתפתחות,  ענתה עם דימוי נפלא – עבור ילד קטן ההתפתחות היא משהו מאוד פשוט, הילד שנמצא מולך והוא בן ארבע, זה היה כך דקה קודם וזה לא יהיה יותר דקה אחרי זה.

זוהי ההתפתחות ומי שעוסק באנושות עוסק במסע המופלא הזה דקה אחרי דקה, שנייה אחרי שנייה.

ניסיתי להתעסק באנושות מכיוון שבתוך האנושות ישנו אלמנט, למשל החופש. האלמנט של החופש, לא רק כמצב הסופי של התהליך, אם תרצו, החינוכי, אלא חשבתי שהחופש הוא גם המצב של היציאה לדרך.

מכאן אחר כך נראה עם המפגש שלנו עם מריה מונטסורי, לדוגמא, שרק בקונטקסט שבו ילד יכול לבחור, לבחור מה לעשות, איך לעבוד, האיכות של הדברים שיש לעשות, רק במסגרת הזאת יהיה זה אפשרי ללמוד.

פסיכולוג מודרני כתב ספר שנקרא "החופש בלמידה", שבו החופש אינו יעד "אפלטוני", אם תרצו, של החינוך, אלא תנאי עבור הלמידה, תנאי שמאפשר לשים כל פעם מחדש במשחק, את הרגשות שלך, את הבחירות שלך, כך היה אומר גארדנר, את האינטליגנציות שלך, את המשמעות של החיים שלך.